ענתי טורק - "דואט שירת הרגע"

ב"מתחת לפנס 5" הזמנתי אנשים מהקהל ליצור יחד עימי את "דואט שירת הרגע":
לשיר! לאלתר שירת תפילה, תשוקה, שעשעוע או כל מה שהרגע ישיר דרכינו.
המייצג כלל שולחן, שני כסאות ומיקרופון לכל אחד מאיתנו.
ההזמנה הכתובה שרשמתי התחילה במילים: "הכיסא הריק הוא בשבילך...".
זה היה נסיון ראשון מסוגו עבורי. הוא נבע מהרצון ליצור מפגשים של הלב.
כשחזיתי בעיני רוחי את הצד הוויזואלי של המייצג, לא יכולתי שלא לחשוב על המיצג הגאוני של מרינה אברמוביץ, שבו התיישבו מולה א-נשים להתבוננות עמוקה בעיניים.
אבל אני אוהבת לשיר ויש בי ידיעה עמוקה שכולם אוהבים לשיר. לא כולם מעיזים, על אחת כמה וכמה עם מיקרופון ומול קהל .בלי חזרות, רק מה שנובע מהלב ומתורגם דרך הגרון לשירה באותו הרגע.
בשני ערבי הפסטיבל, במשך יותר מארבע שעות רצופות, העיניים שלי, הכוונה שלי, ההקשבה וההידהוד התמקדו רק במי שישב מולי.... לא משנה כמה תנועה היתה מסביב, כמה קהל צפה בנו.
הקשבתי, לרוב הובלתי או הגשתי הצעות לדואטים, עד שמי שישב מולי נכנס לאווירה.
היו גם כאלה שהתיישבו וללב שלהם היתה מיד מנגינה. להם נתתי להוביל ורק הוספתי עומק, קצב ועובי לשירה שלהם
באחד הימים הבחנתי באיש שעמד בצד..... הרגשתי שהוא נטוע. הוא לא זז במשך כשעה.
בסיום דואט עם בחור צעיר, הוא ניגש אליו ושאל אותו משהוא. כנראה איך ביה , או איך הרגיש. לא יכולתי לשמוע מה.בדיוק !?
כשהמרחב התרוקן לרגע כולו מקהל, הוא המשיך לעמוד שם, עם יד אחת על הלב והשנייה על הבטן. מכיוון שאף אחד לא התיישב מולי, שרתי לבד ובליבי הקדשתי את השיר עבורו. הוא לא העיז להתקרב. נשאר נטוע, נשען על הקיר, לרגע הלך לצלם את השלט שמסביר מהם חוקי המייצג
עבר קצת זמן והרחבה מסביב נשארה עדיין ריקה מקהל...ואז הוא התקרב בהיסוס לכיוון השולחן.
היה לי ברור שהוא מתרגש. כל כך רוצה אבל מ פ ח ד!
הזמנתי אותו לשבת.... אבל הוא אמר ש"זה בדיוק העניין". קשה לו לשחרר את הקול שלו,
אבל הוא המום איך שהיקום הניח בפניו כזאת תפאורה שמיימית - הזמנה שאי אפשר לסרב לה...אבל עדיין הוא לא מרגיש שהוא מסוגל
"אני אתחיל לבכות" .... הוא אמר. "הנה, אני כבר בוכה".
לבסוף, אחרי עוד כמה מילות הזמנה, הוא התיישב.
התחלו להמהם בעדינות
אני: "אההה"
והוא חזר אחרי: "אהההה"
והעיניים הכחולות המהממות שלו דמעו.
ואז הוא התיישר קצת יותר על הכיסא
וקירב קצת יותר את המיקרופון אליו
והאהההה יצא קצת יותר חזק.
לאט, בעדינות, עם המון הקשבה.
הלב שלו כנראה פעם חזק יותר מהקול שלו.

אז כן, בדואט שירת הרגע היה מיקרופון לכל אותם שאוהבים ויודעים לשיר ולא מפחדים, והתיישבו ליצור בחדווה, שמחים על ההזדמנות למיקרופון והגברה. אבל זאת היתה גם במה לאותם ביישנים שרוצים להשמיע את קולם או לבטא את עצמם ולשיר והיו צריכים לנשום רגע ארוך לפני שהעיזו ללכת עם דחף הלב.
יצא לי לשאול ילד אחד, בערך כבן 10, שהרגשתי שמאוד רצה לשבת מול המיקרופון, אם הפחד גדול יותר מהתשוקה והרצון? הוא ענה: "הרצון"! והעיז.
ביום השני זיהיתי נער, בכור למשפחה דתית של בערך כשישה ילדים, שכולם ישבו לידי על הדשא. הוא ביקש מאמא שלו שתבוא איתו וגם ביקש מאבא שלו, אבל הם התביישו. הם עודדו אותו להתמודד לבד עם הרצון שלו, אבל הוא שוב ושוב התחנן בפניהם שילוו אותו. כששאלתי אותו את אותה השאלה, הוא אמר: "אם עדיין לא באתי זה אומר שהפחד יותר גדול מהרצון והתשוקה".
לבסוף המשפחה כולה הלכה וחזרה בסוף הערב, כשכבר התחלתי לקפל את כל הציוד... הנער רצה לשיר ופיספס את הרגע.
והיתה ילדה כבת 11, שהתיישבה מולי מבויישת בפעם הראשונה וחזרה שוב לאחר כשעה, ולמחרת חזרה שוב עם אמא שלה. ואשה מקסימה שלא האמינה שהיא עושה זאת, וצעירה ערבייה ששרה מדהים ועוצמתי, וסבתא על כסא גלגלים, וחבורת נערים שהגיעה כמה פעמים ועודדה כל אחד באמירות: כדאי לך, זה ממש כיף!
אני לא זוכרת את כל מי שישב מולי, אבל המפגשים עם הלב הרוטט שלהם חרוט על לוח ליבי.
הרבה ריפוי התרחש ב"דואט שירת הרגעוזאת הרבה מעבר לאמנות ולפרפורמנס
ועל זה אני אומרת תודה ענקית.
תודה לאירוע הכל כך מרגש "מתחת לפנס" שאיפשר את הריפוי ואת המפגשים המרגשים הללו.

ענתי טורק – "דואט שירת הרגע"